בתאריך ז' בחשון תשס"ג מלאו לבבל שבעים שנה, עפ"י החישוב המאוחר יותר (הלועזי: 13.10.02). כזכור, נבואת ירמיהו שבוארה ע"י דניאל הנביא אומרת ש"לפי מלאת לבבל שבעים שנה, אפקד אתכם והקמתי עליכם את דברי הטוב" (ירמיהו כט), וכפי שכבר בארו חז"ל בבל המקורית לא סיימה שבעים שנה, אלא שבשנה השבעים נכבשה ע"י דריוש (עיין ברש"י במסכת תענית דף י"ב ע"א, ד"ה 'עוד שנה אחת לבבל'), ומאז לא התקיימה באיזור בבל מדינה עצמאית עד עיראק של היום, שרק בתאריך 13.10.02 סימנה שבעים שנה לעצמאותה!‎

 

ואמנם ברור, שאף אחד לא ציפה עפ"י נבואה זו שנקום בבוקר שלמחרת השבעים שנה ונשמע את קול שופרו של מלך המשיח, אלא שהדבר יבוא בקרוב, כפי שחז"ל הגדירו זאת "פקידה בעלמא" (מגילה י"ב ע"א), שלא הרבה אחריה תגיע הגאולה הסופית.‎

 

בדף זה נביא את החיזוקים לכך שהנבואה אכן הולכת להתקיים ולהתגשם, ואת הקשר המדהים שלה למתקפה האמריקאית על עיראק מחזקת את הנבואה. אין מישהו שיוכל לקרוא את הדף הזה ולהישאר אדיש. ההוכחות לקיום הנבואה הזו פשוט מדהימות, והיו אתם השופטים.‎

 

 

 

‎

 

מדרש שיר השירים רבה (פר' ג), מביא באופן מופלא, מצב הדומה בדיוק למצב שהיה לפני מלחמת ארה"ב-עיראק: שבעים שנה לעצמאות בבל עברו, אך נבואת ירמיה הטובה, שהייתה אמורה להתקיים כאשר הסתיימו השבעים שנה, עדיין לא התקיימה. ישראל באים אל דניאל הנביא, ושואלים אותו מדוע הנבואה לא התקיימה עדיין. תגובתו של דניאל הנביא מדהימה. להלן לשון המדרש:‎

 

 

המצב המתואר במדרש מתאים באופן מדהים למצב שהיינו בו לפני מלחמת ארה"ב-עירק, לאחר ה-13.10.02, שכבר תמו שבעים השנה של בבל, אך הנבואה הטובה של ירמיה הנביא עדיין לא התקיימה, למרות שכבר כל הנבואות הקשות התקיימו (ולמעשה נראה שרק בימינו, לאחר השואה האיומה וכל הצרות בכל הגלויות, ניתן לומר שכל הנבואות הקשות באו עלינו).‎

 

תגובתו של דניאל הנביא מפתיעה. הוא אומר להם, תביאו לי את ספר ישעיה, ואז הוא מתחיל לקרוא בו עד שמגיע לפסוק "משא מדבר ים, כסופות בנגב" (ישעיה כ"א). הפרק הזה בישעיה מתאר את מפלת בבל בעבר (בתקופת פרס ומדי) וכן לעתיד לבוא (עיין תרגום יונתן על פסוק ט: נפלה בעבר ואף עתידה ליפול בבל).‎

 

כלומר, כאשר דניאל הנביא נשאל לגבי קיום הנבואה של מה שיקרה עם סיום שבעים שנה לבבל, הוא עונה להם שצריך לחכות לפורענות של בבל, כלומר סימן שהגאולה אכן תבוא לאחר סיום השבעים שנה הוא אם בבל לאחר ה- 70 שנה תיכבש ע"י זרים!! אם זה יקרה זה אומר שהגאולה הסופית שאין אחריה שעבוד תבוא לאחר מכן!!‎

 

אבל בתקופה של דניאל זאת לא היתה אפשרות קיימת בכלל, מפני שכשעברו שבעים שנה לבבל, בבל כבר נכבשה, אם כן לאיזו פורענות יחכו?! הגם שדניאל בעצמו כבר ידע שלא מדובר בתאריך ובזמן קרוב, כפי שמפורט במקום אחר באתר.‎

 

אם כן, יש לפרש שחז"ל רמזו לנו כאן רמז עבה וגדול לגבי התקופה, שבה כבר מלאו שבעים שנה לבבל, אך עדיין לא היו סימנים למלחמת ארה"ב-עירק (ומדור זה נכתב באותה התקופה), והם מסבירים לנו, בשם דניאל הנביא, שפשוט צריך לחכות עוד קצת עד לפורענות של בבל, היא עיראק, ואם זה קורה, אז נדע שלא הרבה לאחר מכן תגיע הגאולה לעם ישראל. והנה, ממש "במקרה" חוסל בדיוק באותה השנה המשטר העיראקי, ובבל-עיראק נכבשה שוב על ידי זרים, בדיוק כפי שמבואר בנביאים!!! ‎

 

עוד מדהים הפסוק שמובא מישעיה שקרא אותו דניאל הנביא לגבי פורענות בבל: "משא מדבר ים כסופות בנגב" (רש"י במקום: "הנבואה הזאת על בבל"), הרי שבפסוק זה האסוציאציה הראשונה שעולה כשאנו שומעים "סופות בנגב" זה "סופה במדבר" (נגב=מדבר), שמה של מלחמת המפרץ עפ"י האמריקאים, ואומרת הנבואה שהפורענות של בבל תבוא "כסופות בנגב", כלומר תתנהל באופן דומה למבצע "סופה במדבר". מדהים!‎

 

בהמשך, המדרש ממשיך לפרש את אותו הפרק שבישעיה, כאשר מגיעים לפסוק ד, המדרש מפרש כך:‎

 

כלומר, המדרש מבאר שאותו הזמן של הגאולה יהיה דוקא זמן של פחד וחרדה, כפי שראינו שככל שהתקדמה ההתקפה על עיראק, הפחדים בציבור בישראל הלכו וגברו (כמו כן, אותו מדרש עצמו מזכיר גם את מיודענו "בלאדן בן בלאדן", אולי גם ברמיזה על התקופה).‎

 

אבל חשוב ביותר כיצד חותם המדרש את דבריו:‎

 

כלומר, המדרש בעצמו אומר שמדובר על הפורענות של בבל לעתיד לבוא, כלומר בימינו אנו.‎

 

אגב, בבל הראשונה נכבשה והוחרבה ע"י דריוש (כמפורט בדניאל ובמדרש סדר עולם). הפסוק המנבא את הנקמה מבבל בסוף הדורות (תהלים קל"ז, 'על נהרות בבל')אומר: "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע". וצריך לשים לב שנאמר לשון עתיד "יאחז", ולשון עבר "ניפץ", כביכול מי שניפץ בעבר הוא יעשה זאת גם בעתיד. וה"מצודות" מפרש כך: ‎

כלומר, גם על-פי ה"מצודות" מי שניפץ בעבר יעשה זאת גם בעתיד, וזהו "דריוש". וכבר נאמר בזוהר הקדוש (שמות, דף נ"ח ע"ב) שלעתיד לבוא הקב"ה יחזיר לחיים (כלומר בגלגול) את המלכים של הדורות הישנים. ואם כן, מיהו דריוש של היום? ידוע שגילגולים רמוזים בגימטריות של השמות, וראו זה פלא:‎

דריוש עולה בגימטריה בדיוק: ג'ורג' בוש!!!‎

 

‎

בחבקוק (ב, ג) מובאת הנבואה לגבי עת בוא המשיח: ‎

 

 

הנבואה הזו היא בסיס לאמונה של כל יהודי במשיח, כפי שנוסחה וכן הולחנה בשיר שכבר ידוע לכולם: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זאת אחכה לו, אחכה לו בכל יום שיבוא".‎

 

הפשט של הדברים ברור, גם אם יגיע המועד של בוא המשיח והוא יתמהמה, חכה לו, כי הוא יבוא ולא יאחר יותר מדי.‎

 

אבל רש"י הקדוש מסביר בצורה הרבה יותר מפורטת. על הביטוי "כי עוד חזון למועד", אומר רש"י: ‎

 

 

רש"י כותב כאן, שעתיד לקום נביא לאחר חבקוק (בהמשך רש"י מסביר שזהו ירמיה הנביא) שתתגלה לו הנבואה מתי תבוא מפלת בבל וגאולת ישראל (בסדר הזה, כמובן. קודם כל מפלת בבל ורק לאחר תוכל לבוא, ותגיע גאולת ישראל).‎

 

שימו לב: רש"י תולה את גאולת ישראל בפירוש במפלת בבל, היא עיראק!‎

 

על הביטוי "ויפח לקץ" נותן רש"י את הפירוש המדהים הבא:‎

 

בתחילה הסביר רש"י שמפלת בבל תביא לגאולת ישראל, וכעת הוא מסביר מתי תבוא המפלה של בבל. כלומר, רש"י מפרש, שהקץ והגאולה יהיו כאשר תתקיים נבואת ירמיה 'לפי מלאת לבבל שבעים שנה'! והרי רש"י חי אלפי שנים לאחר חורבן בבל הקדמונית, אז מה ההגיון?!‎

 

אלא שרש"י ידע אז מה שאנחנו מבינים היום: שהיה צורך לחכות לסוף שבעים שנה של בבל אחרת, היא עיראק.‎

 

ומסביר רש"י על הביטוי "ולא יכזב אם יתמהמה": ‎

 

והפירוש לפי רש"י הוא פשוט מאוד: אם 'אותו מועד' של מפלת בבל 'יתמהמה' לאחר הזמן הכתוב, שהוא 'שבעים שנה לבבל', רק אז: חכה לו, למשיח, כי אז בטוח שהוא כבר יבוא, והגאולה בדרך (ולמעשה, לפי דברי כבוד זקן המקובלים, הרב יצחק כדורי שליט"א, המשיח כבר הגיע באותה תקופה, והוא נמצא בארץ מאז, אלא שעדיין לא הגיע זמן התגלותו).‎

 

והסיבה שהפירוש של רש"י קולע כל כך, היא משום שהפסוק אומר שהחזון הזה לא יכזב, אבל כביכול בתקופה של בבל העתיקה התקיימה מפלת בבל (בשנה ה- 69 של בבל העתיקה), ולאחר שבעים שנה לעצמאות בבל לא בא המשיח. ולכן מסביר רש"י את הפסוק: החזון הזה (של שבעים שנה לבבל) לא יכזב (מתי הוא לא יכזב? כשיתקיים המאמר:) אם יתמהמה: רק אם מפלת בבל תגיע לאחר השבעים שנה של בבל חכה לו למשיח. אבל אם לא יתקיים אם יתמהמה (כלומר אם מפלת בבל תבוא לפני סיום שבעים שנה לעצמאותה) אז החזון לא יתקיים ומשיח לא בא, כפי שראינו בתקופת בבל העתיקה ושיבת ציון ובניית הבית השני.‎

 

מכל מקום, רש"י מבטיח שהתקופה הזו שלאחר השבעים שנה של בבל היא התקופה שבה יש לצפות למשיח, אפילו אם הוא מתמהמה, כי "לא יאחר אחר השבעים כלום", כלומר באותה שנה שהסתיימו השבעים שנה, תבוא מפלת בבל (כפי שאכן קרה), וזמן מסויים לאחר מכן תבוא גם הגאולה המיוחלת!‎

 

ומסיים רש"י: ‎

 

 

כלומר, הגאולה הזו כבר כתובה בתורה הקדושה (מדבר על הגאולה הסופית, שנזכרת בפירוש בספר דברים פרק ל, אלא שהתזמון שלה לא ברור), וחבקוק רק הוסיף מידע להצלבה עם אותה נבואה, כדי לברר את התזמון שלה ולבאר אותה ("באר על הלוחות").‎

 

וכמעט ניתן לומר בודאות, שמדובר על הפסוק שבנבואה בספר דברים המדבר על תזמון הגאולה, שאומר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים" שמצטלבת עם התקופה הנוכחית, כפי שמתבאר בהמשך הדף, וכפי שמבאר הזוהר הקדוש.‎

 

‎

 

בספר ויקרא (כה, כט) נכתב: ‎

 

הפסוקים הללו נדרשים על הגאולה הסופית (מדרש תנחומא, רבנו בחיי, אור החיים הקדוש), וכך מפרש ה"דעת זקנים":‎

 

 

כלומר גם על פי ה"דעת זקנים", מובהר באופן ברור ומפורש, שהגאולה הסופית היא תלויה בנבואת "לפי מלאת לבבל שבעים שנה". ‎

 

‎

בישעיה מו,יג נכתב כך: ‎

 

 

המלבי"ם מפרש את הדברים כך:‎

 

 

כלומר, גם עפ"י המלבי"ם זמן הגאולה הסופית מפורש עפ"י נבואת "מלאת לבבל שבעים שנה", כפי שפורשה ע"י רש"י למעלה בדיוק רב.‎

 

‎

 

בפירוש המצודות על מיכה (ד, י) הוא כותב כך:‎

 

 

כלומר, גם הוא תולה את גאולת ישראל במפלת בבל-עיראק, וברור שהוא לא מדבר על שיבת ציון בזמן גלות בבל, מפני שאז השיבה היתה על-ידי הצהרת כורש מלך פרס, וכאן כותב בפירוש ה"מצודות" שהגאולה הזו תבוא בלא עזרה ממלכי הגויים, כלומר שמדובר על הגאולה הקרובה, שקשורה למפלת בבל אחרת, ולא בבל שלאחריה קם כורש. והרי ברור שזו עיראק.‎

 

‎

 

אם למישהו עוד נשארו ספקות, והוא עדיין חושב שלא מדובר על התקופה שלנו (למרות שבכלל לא ברור איך אפשר להיות עוד מסופקים...) הרי הרד"ק מוחק את כולם ברגע:‎

 

בישעיה מג, יט נכתב כך: ‎

 

 

ולהלן פירושו המופלא של הרד"ק על פסוק זה:‎

 

 

כלומר הרד"ק מבאר ומוכיח לכולם באופן חד משמעי, בלי אפשרות לטעות: הנבואה "לפי מלאת לבבל" נאמרה לגבי הגאולה האחרונה, שבה יתקבצו לארץ ישראל שני הגלויות, גלות עשרת השבטים וגלות יהודה. והוכחה יותר גדולה מזו לא יכולה להיות.‎

 

כמו כן הרד"ק מביא את הפסוקים מהתורה המדברים על אותה גאולה ממש שתבוא עפ"י נבואת מלאת לבבל שבעים שנה, והפסוקים הללו הם הפסוקים המדברים על "אם יהיה נדחך בקצה השמים" (ר' הביאור בהמשך הדף), הנבואה המצטלבת לנו באופן קולע עם התקופה הזו.‎

 

‎

סימן זה מובא בזוהר פרשת כי תשא דף קפ"ח ע"ב:‎

 

 

תרגום לשפת הקודש:‎

 

 

ומי שיקרא ויבין את הדברים שכתובים כאן לא יאמין לסימן האדיר והענק שנותן לנו הזוהר הקדוש לגבי הגאולה הקרובה בב"א. הזוהר הקדוש מסביר שהקדוש ברוך הוא עתיד לקיים את כל הייעודים הטובים לעם ישראל, ומוסבר שהכל תלוי בתשובה. אבל הוא מסביר שלא בכל עת ניתן לבצע תשובה שתביא את הגאולה. יש צורך בקיום מספר פסוקים, עפ"י סדר מסויים:‎

 

 

עם ישראל הקדוש, לא יאומן כי יסופר. אבל לאחר חודשים רבים שחיכינו עמכם כאן באתר לסימן הזה הוא התקיים! מה זה ב"קצה השמיים"? אבן עזרא מפרש "כנגד ארץ ישראל", כלומר: מול, מעל, ארץ ישראל. והרי אין גלות ואין שום יהודי בשמיים? ואם נאמר שמדובר על מטוסים, הרי שנאמר "בקצה" השמיים, ולא "ב"שמיים!‎

 

אלא שבליל י"ד שבט תשס"ג (‎.03‏16.1) יצא האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון ז"ל, לטוס לחלל, ועיקר משימתו בחלל היתה מעל ארץ ישראל (מחקר מטאורולוגי), וכזכור הוא סיפר לנשיא המדינה שכשעבר מעל ירושלים וארץ ישראל קרא קריאת שמע. הטיסה הזו, כזכור, נדחתה מפעם לפעם, ומי שקרא את העדכונים השוטפים באתר זה, העצבים שלו נמרטו מרוב כמה פעמים שהטיסה הזו נדחתה. מכל מקום, למרות הצער בסיום הטראגי של הטיסה (שיש לו משמעות חשובה ומעניינת, אך לא כאן המקום לפרט), התקיים גם הסימן של: "נדחך בקצה השמיים", והרי לא כתוב "נדחיך" ברבים אלא "נדחך" ביחיד. ומעכשיו תוכל התשובה, עפ"י הזוה"ק, להביא את הגאולה השלמה בב"א.‎

 

 

אגב, היה נסיון מוקדם יותר של יהודיה לצאת לחלל, אבל אז עדיין לא הגיעה שנת הגאולה ולא הגיעה העת שיתקיים "אם יהיה נדחך בקצה השמיים". התוצאה העגומה היתה שב-י"ח בשבט תשמ"ו (28.1.86) התפוצצה מעבורת החלל צ'אלנג'ר עם המורה היהודיה יהודית רזניק ז"ל על סיפונה, עוד לפני שהחללית יצאה לחלל. גם אצל אילן רמון ז"ל הטיסה הסתיימה באסון, אבל, כאמור, זאת רק לאחר שכבר התקיים "אם יהיה נדחך בקצה השמיים".‎

 

והרי זה מדהים. הפסוק שאנו קוראים כל יום במשך אלפי שנה בתפילת שחרית, עם פירוש כ"כ פשוט התקיים בדיוק בתקופה הזו!‎

 

סימן זה מצטלב באופן מובהק עם הסימן של סיום שבעים שנה לעיראק היא בבל המודרנית, ועם המלחמה נגד בבל-עיראק, וכעת כבר יש לנו כמה סימנים מתלכדים: נבואת ירמיהו, נבואת משה רבנו עליו השלום ("אם יהיה נדחך" וכו') ופרשנות הזוהר הקדוש, שמסבירה שרק לאחר התקיימות הסימן הזה תוכל לבוא הגאולה השלמה והסופית. ולכן ברור יותר מתמיד שהגאולה הקרובה - קרובה ביותר!‎

 

 

‎

 

סימן זה מובא בזה"ק פרשת שמות דף ח':‎

 

הזוהר שם מדבר על מצב שיום אחד יהיה מצב "בעיר הגדולה" שבו קול כרעם יגרום לנפילת מגדלים, ולעשן סמיך שיחשיך את האיזור כולו, כפי שקרה גם בשריפת בית המקדש, עד שלא יוכלו לראות את השמש בחצי היום. הדבר יגרום הרגשת חוסר אונים לכל העולם. במשך 12 חודשים מאז, ראשי האומות יגזרו שמדות על ישראל וח"ו יצליחו (יש לזכור את הגירסה שבאפגניסטן נמצאים נדחי ישראל האבודים). ולאחר שנה תתחיל תקופה שבה יתגלה המשיח בב"א, ותתחיל נקמת השם יתברך.‎

 

 

ובשפת הקודש:‎

 

 

אם כן, מדובר על י"ב חודשים, כלומר שנה מאז התחלת התקפת הטרור או המלחמה באפגניסטן (בין 11.9 ל- 7.10), שזה סביב ראש השנה תשס"ג, ואח"כ עוד י"ב חודשים, שנה נוספת, דהיינו התקופה סביב ראש השנה תשס"ד, שאז קרה דבר מסויים ברוחניות והתקיימה הכנה נוספת לקראת הגאולה. באופן מדהים גם הנבואה הזו מצטלבת עם כל הנבואות הקודמות, ואם מישהו יסתכל לעומק זה ממש מדהים לראות שההרס של מגדלי התאומים והפנטגון שנצפה בכל העולם הוא בעצמו סימן לזמן הגאולה, כמי שמבוא בפירוש בדברים ברורים וחדים, בדברי הזוהר שלמעלה!!‎

 

‎

 

סוד גלוי הוא הפסוק מבראשית (פרק ב, א) "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם", ידוע שאותו הפסוק הנקרא מדי שבוע בשבוע בתפילת ערבית של שבת ובקידוש, רומז לעיתוי הגאולה, עפ"י מספר השנים שיעברו מבריאת העולם עד שתגיע הגאולה. כיצד? שאלה מעניינת. להלן הרמזים לפתרון התעלומה:‎

 

א) חכם יוסף חיים זצוק"ל מביא בספרו "בן איש חי - הלכות" בהלכות הקידוש, שלמרות שהפסוק שלפני הפסוק המדובר נמצא בפרשייה אחרת, יש להדביק שתי מילים מהפסוק הקודם לפסוק זה בקידוש. וכידוע, האמירה בקידוש היא: "יום השישי: ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם" וכו'. ואומר שם: "ויש כמה טעמים על פי הסוד מה שמוסיפים כאן שתי תיבות 'יום השישי' ".‎

 

ב) הובא במדרשי חז"ל (ילקוט פר' לך לך רמז סד): "רבי אליעזר אומר: חמש אותיות נכפלו בתנ"ך (אותיות מנצפ"ך) וכולן לשון גאולה ך"ך שבו נגאל אבינו אברהם מאור כשדים שנאמר 'לך לך מארצך'. ם"ם בו נגאל אבינו יצחק מיד פלשתים... ן"ן בו נגאל אבינו יעקב מיד עשו... ף"ף בו נגאלו ישראל ממצרים... ץ"ץ בו עתיד הקב"ה לגאול לישראל בסוף מלכות רביעית...".‎

חכם יוסף חיים זיע"א מזכיר מאמר חז"ל זה, ומסביר: ‎

 

ג) ידוע מה שאמרו חז"ל (סנהדרין צז, בדיון על תזמון הגאולה) שקיום העולם הוא ששת אלפים שנה, ומוסבר שם עפ"י הפסוק בתהלים (מזמור צ): "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" שכל אלף שנה הוא כנגד יום אחד של הקב"ה (האלף הראשון כנגד יום ראשון וכו').‎

 

ולאחר כל הרמזים הללו, הפתרון ברור מאליו:‎

 

 

‎

 

כידוע חז"ל נתנו לנו סימנים ברורים לבוא משיח בן דוד.‎

 

הסימן הברור של התזמון הוא: "במוצאי שביעית: בן דוד בא" (סנהדרין צז) ותשס"ב היתה שנת מוצאי שביעית. ‎

אבל באותו עמוד בדיוק בגמרא מובא גם סימן אחר: "אין בן דוד בא - - עד שיתייאשו מן הגאולה". והדבר מתמיה, אם המשיח מגיע במוצאי שביעית, הרי כולם מצפים לו תמיד בשנה זו (כפי שהיה תמיד בהסטוריה), אם כן איך אפשר לומר שיתייאשו מן הגאולה ואז הוא יבוא?‎

 

והפרוש האפשרי הוא: כאשר שנת מוצאי שביעית (תשס"ב) תעבור, אז כביכול עבר הזמן של הגאולה, ואז ח"ו יתייאשו מן הגאולה, ויאמרו שעבר הזמן, אך בן דוד לא בא. עוד הגמרא מונה צרות כלכליות ("אין בין דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס"), וצרות בטחוניות מאויבים ("כי יבוא כנהר צר") ועוד הרבה צרות, שלצערנו אנחנו רואים בחוש שהתגברו ביותר החל משנת תשס"ב והלאה הרבה יותר מהתקופות הקודמות. ואז, מגלה לנו הגמרא, בייאוש הזה יבוא בן דוד.‎

 

 

וזהו סימן תשיעי המוביל אל אותו התזמון.‎

 

‎

 

חז"ל אמרו על פסוק "לא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים ל"ד) את הדברים הבאים (ילקוט ברכה רמז תתקס"ו): "בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה: זה בלעם בן בעור".‎

 

ומבואר בחז"ל (ברכות ז) כי המעלה האחת שהיתה בו בנבואה היא מה שנאמר בו: "ויודע דעת עליון" (במדבר כד). ופירש רבינו בחיי, מגדולי המפרשים: "שהוא יודע מה דעתו של אל עליון לעשות באחרית הימים, וזה כענין 'כי יום נקם בליבי' (ישעיה ס"ג) שאמרו רז"ל: ליבא לפומא לא גליא".‎

 

ומי שאינו מכיר את מאמר חז"ל הזה, הוא מדבר על כך שיום הגאולה והנקמה בגויים מכוסה ("אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאולה בא, אל תאמן. שנאמר: כי יום נקם בליבי. ליבא לפומא לא גלי, פומא למאן גלי? [הלב לפה לא גילה, הפה למי יגלה?]"), כאילו נמצא בליבו של הקב"ה כביכול. ועפ"י רבינו בחיי אנו מבינים כי המעלה האחת שהיתה בבלעם היא שאת זה הוא ידע.‎

 

כעת מובן מה המשמעות של נבואתו. נבואתו של בלעם מסתיימת כך (במדבר כד, כג-כד):‎

 

 

כל המפרשים הקדמונים מפרשים באותה דרך את הפסוקים, וכן התרגומים (אונקלוס ויונתן), ואנו נביא כאן מעין הכללה של כל הדברים. ‎

 

 

והנה אנו רואים שהנבואה שניתנה עוד מימי היות בני ישראל במדבר, מתארת בפירוש מה יהיה באחרית הימים: ‎

 

ואנו רואים שוב שגאולת ישראל תלויה במפלת בבל, וזוהי עוד הצטלבות של נבואות.‎

 

במהרה בימינו אמן.‎

 

‎

 

הנהרות שעלו על גדותיהם בעולם בתחילת שנת תשס"ג גם הם סימן מובהק כנקודת מפנה לקראת הגאולה הקרובה.‎

 

אחד מסימני הגאולה לבואו של משיח בן דוד מובא בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צ"ח ע"א: "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו", ותמיד נשאלה הקושיה: מדוע דוקא כנהר? הרי אין מילה אחת של חז"ל שנאמרה לריק ח"ו. התשובה ניתנה בחודשים הראשונים של שנת המפנה, שנת תשס"ג. נדמה היה אז שכל הנהרות בכל העולם עלו על גדותיהם.‎

 

 

עושה רושם שמשהו קרה בכל העולם בעיתוי מעניין: בכל המקומות זה קורה באותו הזמן. במקרה?!‎

 

התשובה כתובה במזמור צ"ג בתהילים: ‎

 

 

ובמדרש שוחר טוב (תהלים צג, הגרסה הבלתי מצונזרת) הובא הפרוש, שלאחר שהגויים דיכאו את ישראל בגלויות, הרי שבעת הגאולה: "עכשיו יבואו גם הם (הנהרות) וידכאו אותם (את הגויים)". מדהים.‎

 

ובמדרש בראשית רבה (נח פר' ל"ד, יא) נכתב שאחד הסימנים של עת הגאולה הוא פקיעת הברית שנכרתה שלא להביא יותר מבול בעולם.‎

 

[אגב, אחד הסימנים של הגאולה המובאים בשם רבי שמעון בר יוחאי (הובא ב"אוצרות אחרית הימים" חלק ב) הוא שכל העולם יתהה האם הקב"ה עומד להביא מבול לעולם]‎

 

‎

בשנת תש"ס, כזכור, היו הרבה רעשים אודות כך שנכתב בספרים עתיקים כי זו השנה של ביאת משיח צדקנו. תש"ס עברה כבר מזמן, כמו גם תשס"א-תשס"ד, אבל המשיח לא הגיע.‎

 

המקור לחישוב הוא בספר "חסד לאברהם" (מעין ב, נהר נ"ט) מאת רבה של חברון לפני מאות שנים, ר' אברהם אזולאי זצוק"ל. שם נכתב:‎

 

 

והרב מביא את דרך חישוב מספר השנים הזה. החישוב מבוסס על הפסוק בירמיה (יז, יג): "מקוה ישראל ה'", כלומר שהקדוש ברוך מטהר את ישראל כמו שמקווה מטהר את הנידה ואת מי שנטמא. שיעור המקווה הוא 40 'סאה' (מידת נפח). בכל 'סאה' יש קמ"ד (144) פעמים מידת 'כביצה' (מידת נפח קטנה יותר). לפיכך אם העולם נטהר בכל שנה על פי מידת "כביצה", הרי שלאחר ‎40x144‏ = 5760 שנה יתמלא שיעור מקוה, ואז יתקיים הפסוק "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".‎

 

מכאן הטעות. 5760 עולה ה-תש"ס, ולפיכך אמרו מי שאמרו שבתש"ס תבוא הגאולה. אלא, שיש שני דברים של הובאו בחשבון של מי שפירשו את דברי "חסד לאברהם":‎

 

א) לסוף חמש אלפים ושבע מאות וששים [שנה] ליצירה"‎

 

ב) שנת המבול‎

 

 

לפיכך, משמעות הדברים ברורה. ה"חסד לאברהם" מדבר על כך שהעולם צריך להיטהר. והדבר יקרה 5760 שנה לפי חישוב שנים מהיצירה, לאחר החטא, שהרי רק לאחר החטא היה צורך בטיהור העולם. ‎

 

לכן, החישוב פשוט ביותר:‎

 

והמשמעות היא שרק בשנת תשס"ד יתמלא "המקווה" הרוחני, ולאחריה תגיע השנה (תשס"ה) שבה תגיע בע"ה הגאולה המיוחלת!!! זה חישוב כ"כ פשוט!‎

 

‎

א) מעוז צור‎

 

 

 

קיימים עוד כל כך הרבה רמזים ודברים מדהימים, וקצרה היריעה, צריך רק לפתוח תנ"ך ולקרוא!‎